ט,יב אחד שכר האדם, ואחד שכר הבהמה, ואחד שכר הכלים–יש בו משום "ביומו תיתן שכרו" (דברים כד,טו), ויש בו משום "לא תלין פעולת שכיר, איתך–עד בוקר" (ויקרא יט,יג). אימתיי, בזמן שתבעו; אבל לא תבעו, אינו עובר עליו. המחהו אצל החנווני ואצל השולחני, אינו עובר עליו. השכיר, נשבע בזמנו ונוטל. עבר זמנו, אינו נשבע ונוטל; ואם יש עדים שתבעו בזמנו, הרי זה נשבע ונוטל. גר תושב–יש משום "ביומו תיתן שכרו", ואין בו משום "לא תלין פעולת שכיר, איתך–עד בוקר".
ט,יג המלווה את חברו, לא ימשכננו אלא בבית דין; ולא ייכנס לביתו ליטול את משכונו, שנאמר "בחוץ, תעמוד; והאיש, אשר אתה נושה בו . . ." (דברים כד,יא). היו לו שני כלים, נוטל אחד ומחזיר אחד; מחזיר את הכר בלילה, ואת המחרשה ביום. ואם מת, אינו מחזיר ליורשיו. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלושים יום; משלושים ולהלן, מוכרו בבית דין. אלמנה–בין שהיא ענייה, בין שהיא עשירה–אין ממשכנין אותה, שנאמר "לא תחבול, בגד אלמנה" (דברים כד,יז). החובל את הריחיים, עובר בלא תעשה; וחייב משום שני כלים, שנאמר "לא יחבול ריחיים, ורכב" (דברים כד,ו). ולא ריחיים ורכב בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש, שנאמר "כי נפש, הוא חובל" (שם).