מסכת ביצה פרק ב

ב,א יום טוב שחל להיות ערב שבת, לא יבשל כתחילה מיום טוב לשבת; אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר, הותיר לשבת. ועושה תבשיל מערב יום טוב, וסומך עליו לשבת. בית שמאי אומרין, שני תבשילין; בית הלל אומרין, תבשיל אחד. מודים בדג ובביצה שעליו, שהן שני תבשילין. אכלו או אבד, לא יבשל עליו כתחילה; אם שייר ממנו כל שהוא, סומך עליו לשבת.

ב,ב חל להיות אחר השבת–בית שמאי אומרין, מטבילין את הכול מלפני השבת; בית הלל אומרין, כלים מלפני השבת, ואדם בשבת. [ג] ושווים שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן, אבל לא מטבילין. ומטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה ביום טוב.

ב,ג [ד] בית שמאי אומרין, מביאים שלמים, ואין סומכין עליהם, אבל לא עולות; בית הלל אומרין, מביאין שלמים ועולות, וסומכין עליהם.

ב,ד [ה] בית שמאי אומרין, לא יחם אדם חמין לרגליו, אלא אם כן היו ראויים לו לשתייה; בית הלל מתירין. ועושה מדורה ומתחמם כנגדה.

ב,ה [ו] שלושה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי–אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת, ואין זוקפין את המנורה ביום טוב, ואין אופין את פיתם גריצות אלא רקיקים. אמר רבן גמליאל, מימיהם של בית אבא, לא היו אופין את פיתם גריצות, אלא רקיקים. אמרו לו, מה נעשה להן לבית אביך, שהן מחמירין על עצמן, ומקילין על כל ישראל, להיות אופין את פיתם גריצות וחורי.