מסכת כתובות פרק ו
ו,א מציאת האישה ומעשה ידיה, של בעלה; וירושתה. הוא אוכל פירות בחייה. בושתה ופגמה, שלה. רבי יהודה אומר, בזמן שבסתר–לה שני חלקים, ולו אחד; ובזמן שבגלוי–לו שני חלקים, ולה אחד. ושלו, נותנין לו מיד; ושלה–יילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.
ו,ב הפוסק מעות לחתנו, ומת–אמרו חכמים, יכול הוא שיאמר, לאחיך הייתי רוצה, ולך אי אפשי ליתן. [ג] פסקה להכניס לו אלף דינר, והוא פוסק כנגדן חמישה עשר מנה. כנגד השום, הוא פוסק פחות חמיש. שום במנה שווה מנה, אין לו אלא מנה. שום במנה, נותנת לו שלושים ואחת ודינר. ארבע מאות, נותנת חמש מאות. כשהחתן פוסק, הוא פוסק פחות חמיש. [ד] פסקה להכניס לו כספים סלעין, נעשת שישה דינרין. החתן מקבל עליו עשרה דינרין וקופה לכל מנה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, הכול כמנהג המדינה.
ו,ג [ה] המשיא את בתו סתם, לא יפחות לה מחמישים זוז; פסק להכניסה ערומה–לא יאמר הבעל לכשתבוא אל ביתי אכסה בכסותי, אלא מכסה ועודה בבית אביה. וכן המשיאין את היתומה, לא יפחתו לה מחמישים זוז; אם יש בכיס, מפרנסין אותה לפי כבודה. [ו] יתומה שהשיאתה אימה או אחיה לדעתה, וכתבו לה מאה או חמישים זוז–יכולה היא משתגדיל להוציא מידן, מה שראוי להינתן לה. רבי יהודה אומר, אם השיא בת הראשונה, יינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה. וחכמים אומרין, פעמים שאדם עני ומעשיר, או עשיר ומעני; אלא שמין את הנכסים, ונותנין לה.
ו,ד [ז] המשליש מעות לבתו, והיא אומרת נאמן בעלי עליי–יעשה שליש מה שהושלש בידו, דברי רבי מאיר. אמר רבי יוסי, וכי אינה אלא שדה, והיא רוצה למוכרה; והרי היא מכורה מעכשיו. במה דברים אמורים, בגדולה; אבל בקטנה, אין מעשה קטנה כלום.