מסכת פסחים פרק ו

ו,א ואלו דברים בפסח דוחין את השבת–שחיטתו, וזריקת דמו, ומיחוי קרביו, והקטר חלביו; אבל צלייתו והדחת קרביו, אינן דוחין את השבת. הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו, אינן דוחין; רבי אליעזר אומר, דוחין.

ו,ב אמר רבי אליעזר, מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה, דוחה את השבת–אלו שהן משום שבות, לא ידחו את השבת. אמר לו רבי יהושוע, יום טוב יוכיח–שהתיר בו משום מלאכה, ואסר בו משום שבות. אמר לו רבי אליעזר, מה זה, יהושוע–מה ראיה רשות למצוה. השיב רבי עקיבה, הזאה תוכיח–שהיא מצוה והיא משום שבות, ואינה דוחה את השבת. אף אתה אל תתמה על אלו–שאף על פי שהן מצוה והן משום שבות, לא ידחו את השבת. אמר לו רבי אליעזר, ועליה אני דן: ומה אם שחיטה שהיא משום מלאכה, דוחה את השבת–הזאה שהיא משום שבות, אינו דין שתדחה את השבת. אמר לו רבי עקיבה, או חילוף הדברים: מה אם הזאה שהיא משום שבות, אינה דוחה את השבת–שחיטה שהיא משום מלאכה, אינו דין שלא תדחה את השבת. אמר לו רבי אליעזר, עקיבה, עקרת מה שכתוב בתורה "בין הערביים . . . במועדו" (במדבר ט,ג)–בין בחול בין בשבת. אמר לו, הבא לי מועד לאלו, כמועד לשחיטה. כלל אמר רבי עקיבה–כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב שבת, אינה דוחה את השבת; שחיטה שאי אפשר לה ליעשות מערב שבת, דוחה את השבת.