א,ה אין דנין לא את השבט, ולא את נביא השקר, ולא את כוהן גדול, אלא בבית דין של שבעים ואחד. אין מוציאין למלחמת הרשות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין עושין סנהדריות לשבטים, אלא בבית דין של שבעים ואחד. אין מוסיפין על העיר ועל העזרות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין עושין עיר הנידחת, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד; ואין עושין עיר הנידחת בספר, ולא שלוש עיר הנידחת, אבל עושין אחת או שתיים.

א,ו סנהדרי גדולה הייתה של שבעים ואחד, וקטנה של עשרים ושלושה. מניין לגדולה שהיא של שבעים ואחד: שנאמר "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא,טז), ומשה על גביהן–הרי שבעים ואחד; רבי יהודה אומר, שבעים. ומניין לקטנה שהיא של עשרים ושלושה: שנאמר "ושפטו, העדה . . . והצילו העדה" (במדבר לה,כד-כה), עדה שופטת ועדה מצלת–הרי עשרים. ומניין לעדה שהיא עשרה–שנאמר "עד מתיי, לעדה הרעה" (במדבר יד,כז), יצאו יהושוע וכלב. ומניין להביא עוד שלושה, ממשמע שנאמר "לא תהיה אחרי רבים, לרעות" (שמות כג,ב): שומע אני שאומר היה עימהם לטובה, אם כן למה נאמר "אחרי רבים–להטות" (שם)–לא כהטותך לטובה, הטותך לרעה; הטותך לטובה על פי אחד, ולרעה על פי שניים. אין בית דין שקול, מוסיף עליהם עוד אחד–הרי עשרים ושלושה. וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין, מאה ועשרים; רבי נחמיה אומר, מאתיים ושלושים, כדי שרי עשרות.