מסכת סנהדרין פרק ב

ב,א כוהן גדול–דן ודנין אותו, מעיד ומעידין אותו, חולץ וחולצין לאשתו, ומייבמין את אשתו; אבל הוא אינו מייבם, מפני שהוא אסור באלמנה. מת לו מת–אינו יוצא אחר המיטה, אלא הן נכסין והוא נגלה, ויוצא עימהן עד פתח העיר, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, אינו יוצא מן המקדש, שנאמר "ומן המקדש, לא ייצא" (ויקרא כא,יב).

ב,ב כשהוא מנחם את אחרים–דרך כל העם עוברין זה אחר זה, והממונה ממצעו בינו לבין העם; וכשהוא מתנחם מאחרים–כל העם אומרין לו אנו כפרתך, והוא אומר להן תתברכו מן השמיים. וכשמברין אותו–כל העם מסב על הארץ, והוא מסב על הספסל.

ב,ג [ב] המלך–לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו, לא חולץ ולא חולצין את אשתו, לא מייבם ולא מייבמין את אשתו. רבי יהודה אומר, אם רצה לחלוץ או לייבם, זכור לטוב. אמרו לו, ואם רצה, אין שומעין לו. ואין נושאין את אלמנתו; רבי יהודה אומר, נושא הוא המלך אלמנתו של מלך–שכן מצינו בדויד שנשא אלמנתו של שאול, שנאמר "ואתנה לך את בית אדוניך, ואת נשי אדוניך בחיקך" (שמואל ב יב,ח). [ג] מת לו מת, אינו יוצא מפתח פלטורין שלו. רבי יהודה אומר, אם רצה לצאת אחר המיטה, יוצא–שכן מצינו בדויד שיצא אחר מיטתו של אבנר, שנאמר "והמלך דויד, הולך אחרי המיטה" (שמואל ב ג,לא). אמרו לו, לא היה הדבר אלא לפייס. וכשמברין אותו–כל העם מסובין על הארץ, והוא מסב על הדרגש.

ב,ד ומוציא למלחמת הרשות, על פי בית דין של שבעים ואחד. ופורץ לעשות לו דרך, ואין ממחין בידו; דרך המלך אין לה שיעור. וכל העם בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל חלק בראש.