מסכת סנהדרין פרק ב
ב,א כוהן גדול–דן ודנין אותו, מעיד ומעידין אותו, חולץ וחולצין לאשתו, ומייבמין את אשתו; אבל הוא אינו מייבם, מפני שהוא אסור באלמנה. מת לו מת–אינו יוצא אחר המיטה, אלא הן נכסין והוא נגלה, ויוצא עימהן עד פתח העיר, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, אינו יוצא מן המקדש, שנאמר "ומן המקדש, לא ייצא" (ויקרא כא,יב).
ב,ב כשהוא מנחם את אחרים–דרך כל העם עוברין זה אחר זה, והממונה ממצעו בינו לבין העם; וכשהוא מתנחם מאחרים–כל העם אומרין לו אנו כפרתך, והוא אומר להן תתברכו מן השמיים. וכשמברין אותו–כל העם מסב על הארץ, והוא מסב על הספסל.
ב,ג [ב] המלך–לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו, לא חולץ ולא חולצין את אשתו, לא מייבם ולא מייבמין את אשתו. רבי יהודה אומר, אם רצה לחלוץ או לייבם, זכור לטוב. אמרו לו, ואם רצה, אין שומעין לו. ואין נושאין את אלמנתו; רבי יהודה אומר, נושא הוא המלך אלמנתו של מלך–שכן מצינו בדויד שנשא אלמנתו של שאול, שנאמר "ואתנה לך את בית אדוניך, ואת נשי אדוניך בחיקך" (שמואל ב יב,ח). [ג] מת לו מת, אינו יוצא מפתח פלטורין שלו. רבי יהודה אומר, אם רצה לצאת אחר המיטה, יוצא–שכן מצינו בדויד שיצא אחר מיטתו של אבנר, שנאמר "והמלך דויד, הולך אחרי המיטה" (שמואל ב ג,לא). אמרו לו, לא היה הדבר אלא לפייס. וכשמברין אותו–כל העם מסובין על הארץ, והוא מסב על הדרגש.
ב,ד ומוציא למלחמת הרשות, על פי בית דין של שבעים ואחד. ופורץ לעשות לו דרך, ואין ממחין בידו; דרך המלך אין לה שיעור. וכל העם בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל חלק בראש.
ב,ה "לא ירבה לו נשים" (דברים יז,יז), אלא שמונה עשרה; רבי יהודה אומר, מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את ליבו. רבי שמעון אומר, אפילו אחת מסירה את ליבו, הרי זה לא יישאנה; אם כן למה נאמר "לא ירבה לו נשים", אפילו כאביגיל. "לא ירבה לו סוסים" (דברים יז,טז), אלא כדי מרכבתו. "וכסף וזהב, לא ירבה לו מאוד" (דברים יז,יז), אלא כדי שייתן לאפסוניה. וכותב לו ספר תורה לשמו. יוצא למלחמה, והוא עימו; נכנס, והוא עימו; יושב בדין, והוא עימו; מסב, והיא כנגדו: שנאמר "והייתה עימו, וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז,יט).
ב,ו [ה] אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כיסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין רואין אותו ערום, ולא כשהוא מסתפר, ולא בבית המרחץ–שנאמר "שום תשים עליך מלך" (דברים יז,טו), שתהא אימתו עליך.
מסכת סנהדרין פרק ג
ג,א דיני ממונות, בשלושה. זה בורר לו אחד, וזה בורר לו אחד, ושניהם בוררין להן עוד אחד, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, שני דיינין בוררין להן עוד אחד. זה פוסל דיינו של זה, וזה פוסל דיינו של זה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרין, אימתיי, בזמן שהוא מביא ראיה שהן קרובים או פסולים; אבל אם היו כשרים, או מומחין מפי בית דין–אינו יכול לפוסלן. זה פוסל עדיו של זה, וזה פוסל עדיו של זה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרין, אימתיי, בזמן שהוא מביא עליהם ראיה שהם קרובין או פסולין; אבל אם היו כשרים, אינו יכול לפוסלם.