ג,ו כיצד בודקין את העדים: היו מכניסין אותם, ומאיימין עליהם, ומוציאין את כל האדם לחוץ, ומשיירין את הגדול שבהן; ואומרין לו אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה. אם אמר הוא אמר לי חייב אני לו, איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו–לא אמר כלום: עד שיאמר בפנינו הודה לו, שהוא חייב לו מאתיים זוז. היו מכניסין את השני, ובודקין; נמצאו דבריהן מכוונין, נושאין ונותנין בדבר. שניים אומרין זכאי, ואחד אומר חייב–זכאי; שניים אומרין חייב, ואחד אומר זכאי–חייב. אחד אומר זכאי, ואחד אומר חייב, אפילו שניים מזכין או מחייבין, ואחד אומר איני יודע–יוסיפו הדיינין.

ג,ז גמרו את הדבר, היו מכניסין אותם; הגדול שבדיינין אומר, איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב. ומניין לכשייצא, לא יאמר אני הוא המזכה וחבריי מחייבין, אבל מה אעשה, ורבו עליי חבריי–על זה נאמר "הולך רכיל, מגלה סוד" (משלי יא,יג). [ח] כל זמן שהוא מביא ראיה, הוא סותר את הדין. אמרו לו, כל ראיות שיש לך, הבא מכאן ועד שלושים יום–הביא בתוך שלושים יום, סותר; לאחר שלושים יום, אינו סותר. אמר רבן שמעון בן גמליאל, מה יעשה, ולא מצא בתוך שלושים יום, ומצא לאחר שלושים יום.