,ז שיעור אתרוג קטן–רבי מאיר אומר, כאגוז; רבי יהודה אומר, כביצה. והגדול–כדי שיאחז שניים בידו אחת, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר, אפילו בשתי ידיו.
ג,ח אין אוגדין את הלולב אלא במינו, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר, אפילו במשיחה. אמר רבי מאיר, מעשה באנשי ירושלים, שהיו אוגדין את לולביהן בגימונות של זהב. [ט] ובאיכן היו מנענעין: ב"הודו לה’" (תהילים קיח,א; תהילים קיח,כט) תחילה וסוף, וב"אנא ה’, הושיעה נא" (תהילים קיח,כה), כדברי בית הלל; בית שמאי אומרים, אף ב"אנא ה’, הצליחה נא" (שם). אמר רבי עקיבה, צופה הייתי ברבן גמליאל וברבי יהושוע, שכל העם מטרפין את לולביהם, והם לא ניענעו אלא ב"אנא ה’, הושיעה נא" בלבד. מי שבא בדרך, ולא היה בידו לולב–כשייכנס לביתו, ייטול על שולחנו. ואם לא נטל בשחרית–ייטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב. [י] מי שהיה עבד או אישה או קטן מקרין אותו, עונה אחריהם מה שהם אומרין; ותהי לו מארה. ואם היה גדול מקרא אותו, עונה אחריו הללו יה.
ג,ט [יא] מקום שנהגו לכפול, יכפול; לפשוט, יפשוט. לברך אחריו, יברך. הכול כמנהג המדינה. הלוקח לולב מחברו בשביעית–נותן לו אתרוג מתנה, שאינו רשאי ליקחו בשביעית.
ג,י [יב] בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש; ושיהא יום הנף, כולו אסור