ה,ד [ו] ביום טוב הראשון של חג, היו שם שלושה עשר פרים, ואילים שניים, ושעיר אחד; נשתיירו שם ארבעה עשר כבשים, לשמונה משמרות. ביום הראשון, שישה מקריבים שניים שניים, והשאר אחד אחד. בשני, חמישה מקריבים שניים שניים, והשאר אחד אחד. בשלישי, ארבעה מקריבים שניים שניים, והשאר אחד אחד. ברביעי, שלושה מקריבים שניים שניים, והשאר אחד אחד. בחמישי, שניים מקריבים שניים שניים, והשאר אחד אחד. בשישי, אחד מקריב שניים, והשאר אחד אחד. בשביעי, יד כולם שווה. בשמיני, חזרו לפיס כרגלים. אמרו, מי שהיה מקריב פרים היום–לא היה מקריב למחר, אלא חוזרים חלילה.
ה,ה [ז] בשלושה פרקים בשנה, היו כל המשמרות שווים באימורי הרגלים, ובחילוק לחם הפנים. ובעצרת אומרים, הא לך מצה הא לך חמץ, הא לך מצה הא לך חמץ. משמר שזמנו קבוע–הוא מקריב תמידים, נדרים ונדבות, וכל קרבנות הציבור: הוא מקריב את הכול. בזמן שיום טוב סמוך לשבת, בין מלפניה בין מלאחריה–היו כל המשמרות שווים בחילוק לחם הפנים.
ה,ו [ח] חל יום אחד להפסיק בינתיים–משמר שזמנו קבוע–הוא נוטל עשר חלות, והמתעכב נוטל שתיים. ובשאר כל השנה–הנכנס נוטל שש, והיוצא נוטל שש; רבי יהודה אומר, הנכנס נוטל שבע, והיוצא נוטל חמש. הנכנסים חולקין בצפון, והיוצאין חולקין בדרום. בלגה לעולם חולקת בדרום, טבעתה קבועה, וחלונה סתומה.