מסכת יבמות פרק טו
טו,א האישה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, שלום בינו לבינה, שלום בעולם–באת ואמרה מת בעלי, תינשא; מת בעלי, תתייבם. שלום בינו לבינה, מלחמה בעולם, קטטה בינו לבינה, ושלום בעולם–באת ואמרה מת בעלי, אינה נאמנת. רבי יהודה אומר, לעולם אינה נאמנת, אלא אם כן באת בוכה ובגדיה קרועים. אמרו לו, אחת זו ואחת זו, תינשא.
טו,ב בית הלל אומרין, לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד. אמרו להם בית שמאי, אחת הבאה מן הקציר, ואחת הבאה מן הזיתים, ואחת הבאה ממדינת הים; לא דיברו בקציר אלא בהווה. חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי. [ג] בית שמאי אומרין, תינשא ותיטול כתובה; בית הלל אומרין, תינשא ולא תיטול כתובה. אמרו להם בית שמאי, התרתם את הערווה החמורה, ולא תתירו את הממון הקל. אמרו להם בית הלל, מצינו שאין האחים נכנסין לנחלה על פיה. אמרו להם בית שמאי, והלוא מספר כתובתה נלמוד, שהוא כותב לה, שאם תינשאי לאחר, תיטלי מה שכתוב ליך. חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
טו,ג [ד] הכול נאמנין להעידה–חוץ מחמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה. מה בין גט למיתה, אלא שהכתב מוכיח. עד אומר, מת, ונישאת, ובא אחר ואמר, לא מת–הרי זו לא תצא. עד אומר מת, ושניים אומרין לא מת–אף על פי שנישאת, תצא. שניים אומרין מת, ועד אומר להם לא מת–אף על פי שלא נישאת, תינשא.
טו,ד [ה] אחת אומרת מת, ואחת אומרת לא מת–זו שאמרה מת–תינשא, ותיטול כתובה; וזו שאמרה לא מת–לא תינשא, ולא תיטול כתובה. אחת אומרת מת, ואחת אומרת נהרג–רבי מאיר אומר, הואיל והן מכחישות זו את זו, הרי אלו לא יינשאו; רבי יהודה ורבי שמעון אומרין, הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים, הרי אלו יינשאו. עד אומר מת, ועד אומר לא מת, אישה אומרת מת, ואישה אומרת לא מת–הרי זו לא תינשא.