ד,ד ושלוש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהם, כל אחד ואחד מכיר את מקומו. צרכו לסמוך–סומכין מן הראשונה, אחד מן השנייה בא לו לראשונה, ואחד מן השלישית בא לו לשנייה; ובוררין להן עוד אחד מן הקהל, ומושיבין אותו בשלישית. לא היה יושב במקומו של ראשון, אלא יושב במקום שהוא ראוי לו.
ד,ה כיצד מאיימין על עדי נפשות: היו מכניסין אותן, ומאיימין עליהן, שמא תאמרו מאומד, ומשמועה, עד מפי עד, מפי אדם נאמן שמענו, או שמא שאין אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה. היו יודעין, שלא כדיני ממונות דיני נפשות. דיני ממונות, אדם נותן ממונו ומתכפר לו; ודיני נפשות, דמו ודם זרעותיו תלויים בו עד סוף העולם–שכן מצינו בקין, שנאמר "קול דמי אחיך, צועקים אליי מן האדמה" (בראשית ד,י), אינו אומר קול דם אחיך אלא "דמי אחיך", דמו ודם זרעייותיו. דבר אחר, "דמי אחיך", שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים. לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא. ומפני שלום הברייות, שלא יאמר אדם לחברו, אבא גדול מאביך. ושלא יאמרו המינים, רשייות הרבה בשמיים. להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע מאה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טובע את כל האדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו. לפיכך לכל אחד ואחד לומר, בשבילי נברא העולם. שמא תאמרו, מה לנו ולצרה הזאת, והלוא כבר נאמר "והוא עד, או ראה או ידע; אם לא יגיד, ונשא עוונו" (ויקרא ה,א). או שמא תאמרו מה לנו לחוב בדמיו של זה, והלוא כבר נאמר "ובאבוד רשעים, רינה" (משלי יא,י).
